ילדים צעירים רעבים להכרה ולאישור שלנו וזו הסיבה ששבחים עובדים בטווח הקצר.  
ככל שילדים ישענו יותר על ההערכות שלנו לגבי הפעולות שלהם או על ההחלטות שלנו מה טוב ומה רע, במקום ללמוד לעצב את השיפוט שלהם, הדבר יוביל אותם למדוד את הערך שלהם במונחים של מה יגרום למבוגר לחייך ולתת עוד קצת שבחים.

הדבר יכול ליצור מעגל קסמים שבו הילדים זקוקים ליותר שבחים – אנו נשבח אותם וחוזר חלילה. וכך אנחנו מגדלים ילדים המכורים לשבחים.

השבח יוצר לחץ "להמשיך להצליח".
הילד יתרגל להגדיר הצלחה לפי תוצאה ולא לפי הדרך, המאמץ, היצירתיות, ההתמדה…
הוא לומד להתמקד ב "להגיע לשם" ופחות נהנה מהדרך…  אנחנו כמבוגרים יודעים שרוב החיים אנחנו בדרך, גם התוצאות אליהם מגיעים הם חלק מהדרך. לא נהנה מהדרך… לא נהנה מרוב הזמן שלנו כאן.
התלות ב "להגיע לשם" מכניס אלמנט של לחץ, חוסר סיפוק ותסכול שבפועל מפריעים להגיע לתוצאות. חשוב להבין – שאין רע בהישגיות ואף בתחרותיות אם היא נובעת ממקור פנימי ואותנטי וגם… שנהנים מהדרך.

חיוני שהילד יפתח עצמאות איך להרגיש, ממה ומתי.
כל עוד הוא מותנה בקריאת "כל הכבוד" שלנו, הוא מתוגמל על מה שנתפס בעינינו כ"נכון" וראוי להערכה, הוא מתאם את הפרגון העצמי שלו לאופן שבוא אנחנו מגיבים ולתזמון שלנו. * כשיש תלות כזו היא מחלישה את הילד והוא אף עלול לחוש בעתיד מנוצל, למרות שלרוב לא יידע להסביר מדוע.

הילד עלול לאבד עניין
מתן תשבחות על התוצאה, כמו: "ציור טוב!" עשוי לגרום לכך שילדים ימשיכו לצייר כל זמן שנצפה בהם ונשבח אותם. אולם, ברגע שתשומת הלב שלנו מוסטת, הם עלולים לאבד עניין בפעילות ולחדול.

 אם שבחים מביאים למוטיבציה אצל ילדים, מה רע?
כשהרצון לקבל שבחים הופך לגורם המוטיבציה לעשייה, זה יהיה על חשבון פיתוח מוטיבציה פנימית משל עצמם, כזו שנובעת מהצרכים האותנטיים של עצמם.
תחשבו על "ילד מרצה" – הוא פועל מתוך רצון/ מוטיבציה לזכות באהדה של אחרים, לא תמיד ברור לו מהו "הרצון האמיתי, האותנטי" שלו. הוא אף עלול לפתח תפיסת עצמיות/ מסוגלות חלשה, כזו שאין לה עוצמה משלה ללא הכרת האחרים.
* על פי רוב הילד/ה המרצה הופכים למבוגר/ת מרצה.

ילדים זקוקים לתמיכה לא מותנית, לאהבה ללא תנאים.
שבחים – זה למעשה ההיפך מכל אלו, משום שאמירת "כל הכבוד!" היא לתת תשומת לב, הכרה ואישור בתנאי שהילד עשה דברים הגורמים לנו סיפוק.
* במקום לומר לילד בן ארבע "כל הכבוד!" כדי יישב בשקט במהלך ארוחה משפחתית חגיגית ארוכה, יתכן שעלינו לשאול את עצמנו האם זה הגיוני לצפות מהילד להתנהג כך.

לעתים אנו משבחים כי אנו זקוקים לומר זאת, יותר מאשר כיוון שהילדים זקוקים לשמוע זאת.

אז מה כן מומלץ לעשות?

• במקום להגיד לילד "כל הכבוד" לחזק את התוצאה (שלרוב נוחה, מקילה, מתאימה לנו), חשוב לחזק את הדרך. 
  . ניתן לומר: " אני אוהב את הדרך בה את/ה…" , "אני רואה אותך…", אני רואה את המאמץ שהשקעת", "שמתי לב ש…", "אתה יכול להיות גאה בעצמך".
  ובכלל "אני רואה אותך…", "שמתי לב…" – הם דרכים מחזקות לתת תשומת לב.
• אמירה פשוטה, ללא שיפוט ("נעלת את הנעלים בעצמך" או אפילו רק "עשית זאת") משדרת לילד ששמת לב. אמירה כזו גם מאפשרת לו להתגאות במה שעשה.
• כשילד עושה מעשה נדיב או דואג, אפשר בעדינות להפנות את תשומת ליבו להשפעה של המעשה שלו על האדם האחר": "תסתכל על הפנים של אביגיל, היא נראית מאוד מרוצה שנתת לה חלק מהארוחה שלך".  
• לערב את הילדים בתהליך קבלת החלטות.  אם הילד התנהל בצורה פוגענית, לא נעימה… חשוב לשבת איתו מאוחר יותר ולשאול מה לדעתו אפשר לעשות כדי לפתור את הבעיה/ הכעס/ התוקפנות הזו.
  * מאוחר יותר – הכלל אומר: "לא מלמדים שחיה בצונמי, מחכים שיירגע"…
• דבר פחות, שאל יותר – שאלות הן תגובה טובה יותר מאשר תיאורים. למה לומר לו איזה חלק מהציור שלו מצא חן בעיניך אם אפשר לשאול אותו מה הכי אוהב בציור? מה היה הכי קשה לצייר? איך ידעת באיזה גודל לצייר את הרגל? שאלות כאלה יעוררו את ההתעניינות של הילד עצמו בציור.

המטרה היא לעזור לילד לחוש שליטה על חייו, להיות נלהב, גאה ומחוזק מהדברים הוא עושה.
מאשר לחפש בקביעות את השבח שלנו, שבח שעלול להפוך את הפעילות שלו לדבר-מה שהילד פשוט רוצה לסיימו כדי לקבל טפיחה על השכם.

המטרה לעודד, לתמוך ולאהוב אותם בדרך שתגדל חוזק פנימי, עצמאות וביטחון בעצמם.